top of page

מחשבות על "מחשבות לעת מלחמה ומוות" (פרויד, 1915)

פרויד מתחיל את הקטע האיקוני שלו, "מחשבות לעת מלחמה ומוות", באיזו מין תחושת פליאה על הדיכוטומיה החריפה בין מצב החיים החברתי תרבותי בעתי שלום שאליו הורגל בילדותו (וכך גם אנחנו, אולי) אל מול המצב בעתות מלחמה.

איך אומות מוסריות, נעלות במידותיהן הטובות, כביכול, ובמסירותן להתפתחות מדע, אמנות ותרבות הופכות לרודפות ורדופות בן רגע? כיצד מבטלות הן כלאחר יד כל אנושיות של אחרים, מוכנות לטרוף ("בזעם עיוור") כל אחד ואחת העומד בדרכן? איך הופך ההומניזם לטוטליטריזם, איך אהבת האדם וזכויותיו משתרבבת לתוך עמדה גלובלית של צרות עין, שנאת-זרות ודה-הומניזציה?



Pablo Picasso, Guernica, 1937


בזמן הקריאה קפץ לי לראש משפט של ניטשה - אי שפיות אצל יחידים היא נדירה, אבל בקבוצות, היא הרי הכלל. לפי הטקסט, נראה שפרויד יתקן את ניטשה בטענה שהקבוצות פשוט מונעות דרך קבע מהאינדיבידואל לבטא את אי שפיותו, דחפיו. תוצר אבולוציוני של היותנו חיות המונעות מעיקרון העונג - להימנע מכאב, ולמקסם את מה שנעים. בסגנונו הפיוטי ממשיך פרויד להסביר כי קודם כל, אל לנו להתפלא, ואל לנו להתאכזב מהשתלשלות אנושית אכזרית שכזו. אכזבה משמעה שהיה למה לצפות, והרי, ע"פ התאורטיזציה שלו, או כפי שאני מבין אותה לפחות, הדחפים הראשוניים שפורצים החוצה במלחמה, תמיד שכנו שם למטה בבסיס האדם.


אינסטינקטים פרימיטיבים ישנם לכולנו, והם תמיד היו ויהיו שם. הסיבה שאנו לא קמים בבוקר ושודדים בפרעות את שכנינו היא שהרצונות הלא מודעים הללו סה"כ עוברים טרנספורמציה וסובלימציה (ברוך השם), בעזרת החברה שכופה צורה קצת שונה של ביטוי דחפים ("התאמה תרבותית"). כמו שהפילוסוף הובס טוען - טוב שיש לנו מישהו גדול שכופה עלינו את הדרך הנכונה לנהוג, אחרת, היינו חוזרים לזירת טורף-נטרף, כמו בסוואנה.


אין ספק שקשה להתקיים כחברה כשכל אחד עושה מה שהוא רוצה. פרויד מצטרף להצהרותיו של הובס שמזל שיש מישהו כל יכול (פרויד ולאקאן יגידו - אב) מופנם שמציב מסגרת ועובדה לגבי מה נכון ומה לא נכון, לכל האזרחים. בסיס הכלל האוניברסלי מוטבע ומוטמע בנו כבר בהיותנו ילדים.



Salvador Dalí, Soft Construction with Boiled Beans (Premonition of Civil War), 1936


באופן אישי הייתי רוצה להאמין כי לא כל הדחפים ראשוניים ואנוכיים, וכי המצב איננו שמאחורי כל התנהגות אלטרואיסטית מסתתר יצר אגואיסטי. הייתי מפנטז על להאמין במשהו אחר, או לכל הפחות להחזיק גם בעמדה נוספת, על אף יכולת השכנוע המרשימה של פרויד. אולי בכלל יצר האדם טוב מטבעו ובעצם החברה היא זו שמשחיטה? הלא יתכן שאנשים חיים להם בשלווה ובנעם עד שפעם בכמה זמן המדינה, או המלוכה הארכאית, מגיעה עם כל מיני אג'נדות, מלבישה על כולם מדים ומשליכה אותם למלחמה שאינם מעוניינים בה? אולי יש דבר כזה כמו רצון טוב, ללא או לצד רצון רע? אולי מול תוקפנות ורדיפת בצע יש גם אנשים המעוניינים לתרום לאושרם של אחרים?


אם יש משהו שהוא לחלוטין נכון בעיניי ואני מצדד עם פרויד - קצת יותר כנות וגילוי לב מצד כולם, אכן יוכל לעזור.

Commentaires


bottom of page