על קריאה ב"תקווה ופחד בפסיכואנליזה", סטיבן מיטשל
המחשבות הראשונות שעלו לי לראשי בעת הקריאה של הפרק "למה זקוק המטופל ומה יודע האנליטיקאי?", נסובו סביב המקרה של סטרבה. סטרבה הוא אנליטיקאי כל-יודע, כזה שמעורר תמהיל של אידיאליזציה ודה-ולואציה בו זמנית. לאחר שמתאר בפירוט את הפסיכופתולוגיה שלה, חשבתי לעצמי-"לא יתכן שזה מה שהמטופלת זקוקה לו!". אציין שמיטשל גם מעביר תחושה זו בצורת כתיבתו. לא בכדי עברה חלחלה בזמן קריאת תיאור המקרה. בזאת עלתה בדעת שאלה - מנין לסטרבה לדעת כי פנטזיות ארוטיות מועברות אליו, פנטזיות פרימיטיביות מזוכיסטיות שמותקות מאביה של המטופלת? וזאת עוד לאחר מס' מצומצם של פגישות עמה?
Oedipus and the Sphinx, by Francois-Xavier Fabre (c. 1806)
היתכן שסטרבה "מלביש" על המטופלת בכוח חולצת פרשנות שבבירור איננה למידותיה? גם אם ישנו ניצוץ של אמת – אין זו הדרך לעבוד ולעבד אותה בטיפול. נזכרתי בטקסט של פרויד ("הבניה באנליזה") שם הוא מציין ביקורת כלפי פרשנויות אבסולוטיות בפסיכואנליזה. הביקורת היא כי פרשנויות אלו, בנוסח של "עץ אני מנצח, פלי אתה מפסיד", הן שגויות. כנגד כל שאמרו עליו, פרויד היה מודע לחוסר מודעותו. מכאן נבעה טעותו הפרקטית של סטרבה. נקודת המוצא שלו הינה שכל פרשנות שלו נכונה, וכל סירוב של המטופלת ממחישה זאת בהתנגדותה.
בכל אופן, בצורה אירונית ובכדי להמחיש את הנקודה, אני יכול גם להציג טענה שאולי המתרחש ביניהם באנליזה נגרם בכלל מהפנטזיה הארוטית של סטרבה עצמו. אני בטוח שניתן למצוא המשגה ארביטררית שתמחיש את העברתו הנגדית והשלכת משאלותיו על המטופלת. מאחל לו הצלחה להוכיח אחרת.
תיאור מקרה זה הוא הסיבה ל"קריקטוריזציה" של הפסיכואנליזה. סטרבה כאילו מכה את המטופלת אל תוך כניעה לפרשנויותיו. בשלב מסוים אין לה אלא לאמץ את דעתו, או לעזוב את הטיפול. אולי יש מן האמת בדבריו, אך כיצד ניתן זאת לדעת? אולי עקב אינטראקציות סאדו-מזוכיסטיות מסוג זה בטיפול - אומרים, בפרפרזה, ש"מטופל פרוידיאני חולם חלומות פרוידיאנים, ומטופל קלייניאני חולם חלומות קליניאנים".
בהמשך מיטשל מציג את ההתפתחות הפלורליסטית של הפסיכואנליזה, המקבלת מגוון דעות (אין אמת אחת ויחידה) ומקדשת את היכולת לשאת אי ידיעה (תוך הימנעות מפסקנות חד משמעית ודאית על העולם, האדם, המטופל). כל זאת מתוך ידיעה שכניסה אל העולם הקליני מרתיע ומעלה חרדה, כאשר אין ביטחון מלא בידיעתנו.
הידיעה כי אין לנו את הידע מטלטלת מיסודה. אנו כל הזמן נמצאים במרדף שבין ידע לאי ידיעה, הרצון לדעת, והבלתי אפשריות לדעת. אולי גם לפעמים אנו פוחדים לדעת. מאידך אנו מתקשים לשאת את התסכול מאי הידיעה, בניגוד ללאמץ אותה, ובכך גם בעצם ללמוד.
גם לי יש את החלק השואף לפוטנטיות מקצועית, אך הוא גם שלפעמים קורס למשאלות אומניפוטנטיות. עלינו לשאוף לפוטנטיות ולא לאומניפוטנטיות, שחוטאת ליכולת האנושית. אולם זהו החלק שמתחבר למודל הרפואי של סטרבה. אולי גם של פרויד. הרי, מי לא רוצה לדעת שהוא יודע ולדעת מה שאיננו יודע? ישנו חלק נוסף, שבו, לפחות במודע, אני יותר מאמין. חלק זה רואה את התהליך עם המטופל כחלק של בנייה והבנייה משותפת, של ידיעה הדרגתית. העבודה, כמו שסטיבן מיטשל ציין, היא סיזיפית ומלאה ברגעים של בלבול, ערפול וחוסר ידיעה. אולי חלק ממה שיודע האנליטיקאי זה שישנם מלאי של אפשרויות ידע, ואט אט מצמצמים למשהו שתואם את חווית המטופל.
אם מצליחים, מגיעים יחד למקומות נפלאים (ד"ר סוס). מגיעים במסע משותף, עם המטופל, למקומות של תובנה מסוימת, הנוגעת לו אישית, ומספקת לו הרחבה של יכולות רפלקציה וחשיבה. המטרה היא שפיסות ידיעה אלו יעניקו למטופל יותר חופש בעולמו הנפשי. אפשרי בעיני שלכך זקוק המטופל.
אז, מיהו הפסיכולוג שאני?
עבורי המשמעות של להיות פסיכולוג זה להיות שותף למסע של גילוי וחקירה עצמית של המטופל. מדובר במסע שבתוכו מתכנסות ומתקרבות שתי נפשות (האחת קצת יותר חרדה מהשנייה). בתוך המסע הזה עלי כמטפל לוותר על כל מידה של ביקורתיות או הכוונה. עלי לקבל בצורה נקייה, שלא תלויה בדבר, את ספקטרום הרגשות והחוויות, על הכשלים, התוקפנות, הפצעים והבושות של המטופל. אני מכווין עצמי להיות כל כולי, בנפשי וברוחי, המיכל שדרכו יכול המטופל לחוות את עצמיותו, והכלי באמצעותו יוכל לפתח ולכייל התבוננותו הפנימית. כזו התבוננות יכולה לאפשר לו מרחב של בחירה חופשית, וכך, לאפשר לו לא להשתנות, אלא להפוך ולהיות יותר הוא עצמו. בעצם, כמטפל אני משתדל לאפשר למטופל להתבונן, לבנות ולהבנות את סיפור חייו תוך זיהוי דפוסים תוך ובין אישיים שטרם זוהו, ויתכן שמזינים ללא ידיעה אל תחושה של מתח פנימי. אולם, אין זאת רק הערכה חיצונית ואינטלקטואלית, מטפל לא רושם אבחנה ושולח לדרך. הרי מדובר בהבנה חמקמקה, המתגלגלת מתבלבלת ומסתחררת. הבנה שכזו צריכה לצמוח ולהתארגן מול מנעד ותנועה רגשית אותנטית בתוך הקשר הטיפולי, ביני לבין המטופל. ועדיין, בכדי להוביל לשינוי - לאחר ההבנה והידע אני מרגיש שיש לעזור בתיווך ובתרגול ההבנה שנרכשה לעבר דרך התמודדות חדשה ויעילה יותר משהייתה בעבר.