בספרו The Ethics of Exposure Therapy for Anxiety Disorders ברט ג'. דיקון עוסק בשיקולים האתיים של טיפול בחשיפה לטיפול בהפרעות חרדה. שיטת טיפול זו, המשמשת לעיתים קרובות להפרעות כמו PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית), OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית) ופוביות (כמו arachnophobia, פחד מעכבישים), כוללת חשיפה הדרגתית של המטופלים לגירויים או למצבים מעוררי חרדה במטרה, בסופו של דבר, להקטין את תגובת הפחד שלהם. למרות היעילות של שיטה זו, היא נחשבת לעיתים שנויה במחלוקת בעיני מטפלים, ספציפית, בשל סוגיות אתיות: הסכמה מדעת, פוטנציאל לנזק, שאלות של אוטונומיה, ומידת המצוקה שהטיפול עלול לעורר. דיקון מדבר בהרחבה על הסתייגויותיהם של מטפלים. אפשר להבין את הפחד להפגיש את המטופלים פנים אל פנים עם שדי החרדה שלהם אך בה בעת הוא מבהיר כי רבים מפחדים אלו אינם נובעים משיקולים מקצועיים אלא איישיים. הם אינם מבוססי מחקר ועל כן מוזנים מאזורים של חרדה לא רציונלית, לעתים בפסדה של קושייה אתית. במובן מסוים, בכתיבתו דיקון חושף את המטפלים להטיות ולפוביות שלהם – שלנו, אנו. הוא מבצע אפוא חשיפה לקושי שלנו לבצע חשיפה ובכך אולי פורץ את גבולות ההימנעות שלנו.
הרהורים אתיים
בזמן הקריאה יש להגיד שהופתעתי מהממצאים. לא יכולתי לתאר כמה חשש, אמונות הטיות ומחשבות יש דווקא למטפלים ופסיכולוגים כלפי טיפול בחשיפה. עובדה זו מצערת בייחוד כאשר לוקחים בחשבון שישנו מסד כה עצום של נתונים ומחקר אמפירי מבוסס על יעילותן של חשיפות (Exposure therapy). האם איננו אמורים, כמטפלים, לעקוב אחר המדע, להתייצב מול הראיות המוכחות וליישמן בגאון? הרי זה מה שהופך פסיכולוגיה למדע. אם אין יושרה וסטנדרט מקצועי, מה נשאר שמפריד טיפול פסיכולוגי לגווניו, מהתערבויות מבוססות-פלסבו כמו נומרולוגיה אסתרולוגיה קריאה בקלפים ודומיו?
בנימה אישית
רגע, אולי זה לא אמור להפתיע אותי כל כך? אני ממהר לשפוט. האם אין חלקים כאלו, חלקים מתקיפים ומכחישים, גם בי? ארשה לעצמי להסתכל פנימה.. אל תוך החוויות שלי כמטפל וכמטופל. אני יכול להבין מאיפה מגיעה הרתיעה, ההתנגדות. הרי זה פחד, פחד מחשיפה, מרגשות חזקים שיעלו, יסתחררו.. ישתלטו, ימוטטו...! אולי החשש הזה מהתפרקות המטופל, פשוט הושלך החוצה מפחד עצמי. הרי, אני גם חושש, כי גם אני מתמודד עם החרדות שלי. גם אני מטופל, וכמטופל, אני מביא את עצמי עד כמה שאני יכול להרשות לעצמי, אם אפשר לקרוא לזה כך. יש דברים שאני לא אביא ואחשוף, לא מתוך אג'נדה מודעת, אלא מתוך הגנת נפש אוטומטית השומרת על הדימוי שלי. אט אט, תכנים עולים, ולפעמים ממש בטעות. אבל בכל העת, אני נזהר להיחשף. שחס וחלילה לא אפתח את תיבת פנדורה. אני מבועט. אני מבועט שאם אגלה, אם אתגלה, אם המטפלת שלי תחשוף אותי במערומיי... זהו. העולם יפסיק לנוע סביב צירו. אני אהרס. אבל.. האמנם? בעצם, אולי יש בכולנו פחד... מחשיפת עצמנו לאחרים ולעצמנו (ואני מתכוון לחשיפה בכל צורותיה השונות, רגשית, התנהגותית- PE, אינרטוצפטיבית וכו). על כן, כל כך קשה לנו באמת לאפשר לעצמנו להאמין בחשיפה.. יתכן וזה מין לנוע נגד האינסטינקט ההישרדותי הבסיסי שלנו. חשיפה פועלת בצורה ישירה, מאיימת, מכאיבה.
אבל....
הניסיון, הקליני והאישי, מלמד שזה עוזר. זה מאפשר לנו להתגבר על הפחד. למה? בעיקרון, כי אנו למדים שאנו לא מתים ממנו. איננו בורחים מן הדרקון השטני, אנו מסתובבים, מסתכלים בעיניו, ורצים לעברו באומץ ונחישות. כמובן שיש טוב ורע, גם בחשיפה. יש דרך אתית ותרפויטית ויש דרך שגויה ופוגעת. כפי שדיקון מציג, דרכים מעולות להפחית את הסיכון בחשיפה הן לדוגמא, הסבר הרציונל, הסכמה מדעת, תכנון סיכונים וכו'.
הפחד קיים, אולי תמיד.. אבל השאלה היא כיצד והיכן – האם כאריה שואג בסלון, או ככלבלב חמדמד בחצר האחורית? זה תלוי בנו. דרך חשיפה אנו לומדים שאפשר להתמודד. אנחנו יכולים לסבול, לשרוד, להתמודד עם קשיים. הרבה יותר ממה שנדמה לנו.