לא ניתן שלא לשבח את פרויד על איכות הכתיבה שלו, הצורה הפואטית שבה הוא מנכיח ומקדם רעיונותיו, על דרך היצירתיות שבמטפורות ואנלוגיות.
- טיפול כשח-מט
- נוירוזה כ"נערה מארץ רחוקה": "איש לא יודע מנין באה ולכן ציפו שיום בהיר אחד היא תיעלם". אף אחד לא מבין מנין הדבר הזה, הכאב הנפשי צץ לו פתאום ולכן כמו שבא יש ציפייה לא ריאלית שיתנדף בהתאם.
- כלל היסוד הפסיכואנליטי: שיתוף באסוציאציות חופשיות, ללא הגבלה וצנזורה. פרויד מציע לנהוג כמטייל היושב ליד החלון ברכבת ומתאר את הנוף המשתנה וחולף לנגד עיניו.
לא בכדי קיבל פרס נובל... לספרות! אבל היופי והכוח שטמונים במאמר זה נובעים לדעתי מהאופן בו פרויד, לבדו ובגפו, מגבש אג'נדה תאורטית ומעשית של הפרופסיה הפסיכואנליטית. אלו הן אבני היסוד, העשה ואל תעשה של טיפול בכלל ופסיכואנליזה בפרט - דהיינו, הדגשים האתיים. כמעט כמו בקוד האתי, פרויד עובר נקודה נקודה ומבסס עמדה על כמעט כל סוגיה טיפולית שונה. במהלך 115 השנים שלאחר פרסום מאמר זה, הרבה כבר נאמר, ולא מעט עוד יאמר. כמו שתיארו את כל תחום הפילוסופיה כ"הערות שוליים לאפלטון", כך ניתן להגיד גם על פסיכותרפיה ופרויד.
אז כן, גם לי עלו כמה הערות שוליים בזמן הקריאה.. פרויד מתחיל בbasics: מה התנאים לתחילת טיפול? אז קודם כל, יש הערכת מצב טרום טיפול (אינטייק). תקופת ביניים של בירור אם כן, לא, שחור לבן. ואז Take it or leave it. מהבנתי בתקופה ההיא רק מבוגרים נוירוטים נחשבו כמתאימים לפסיכואנליזה, אז היה צריך לשלוף את הרדר הדיאגנוסטי ולסרוק. ואם לא מתאים.. לזרוק? ברוטאלי.. ועוד את אלו שהכי זקוקים לטיפול, כמו סכיזופרנים ("Dementia Preacox"). בעיניי אם ה"חיתוך" נעשה חד-צדדית, אחרי שמטופל נקשר למטפל, זו חוויה הרסנית למדי בפוטנציה.
פרויד ממשיך בסוגיית קשר מוקדם (יחסים מקבילים). עמדתו שהטיפול עולה בחשיבותו על המשך חברות ועל כן אפשרית, כל עוד החברות נדרסת ומוחלפת ביחסים טיפוליים. קונטרוברסלי. לא החזיק מים עם השנים, ורפרוף קצר בהיסטוריה מראה למה: אפשר למצוא הרבה ראיות לכמה סבוכים ובעייתיים היו היחסים בין פסיכואנליטיקאים למטופליהם הקולגיאליים, בעבר (לדוגמא - ויניקוט שהודרך אצל קליין שטיפל בביתה וביקש שתטפל באישתו וכו וכו).
הצחיק אותי לקרוא שפרויד מציג ציפייה ואמון התחלתיים של המטופל כלא רלוונטיים... מזל שיש מדע ומחקר אמפירי, שפוסחים על 'ניסיון' ודעות אישיות סובייקטיביות, ומראות שמדובר במשתנים בעלי חשיבות משמעותית להצלחת או כישלון הטיפול.
פרויד ממשיך לעקרונות בסיסיים: שעות טיפול ושכר, מטרות, תקשורת עם המטופל.. יש משהו נורא גלוי ואמיתי בשיתוף הזה מול מטופלים – הבהרה שזה הולך להיות קשה וכואב. כאילו מוודא – "האם אתה ער ומוכן לכך?". אולי זוהי תחילתה של ביסוס הפרדיגמה של ההסכמה מדעת.
פרויד גם מדבר על שאלת המטופל באשר למשך זמן הטיפול, והתשובה יכולה לתסכל: it depends!
קצב התקדמות בטיפול כבמשל איזופוס - "נהג ולך". רק כשנראה את צעדך, נקבע את זמן ההגעה (כמו WAZE!). זה יהיה טיפול "סופי או אינסופי", בפרפרזה למאמרו. מה שיבוא קודם.. בימינו יש גם טיפולים קצרי-מועד, כאלה הקובעים מראש את מספר הפגישות ומועד תום הטיפול. בין אם מדובר בטיפול דינמי, CBT או כל מה שבאמצע ובצדדים, מחקרים מראים שגם טיפולים כאלה הם בעלי יעילות טיפולית (מזכיר לי את אפקט הדודו - כולם טובים ולכן כולם מנצחים). פרויד מזכיר דברים נוספים חשובים: "רווח משני מהמחלה" (כן, יש לה גם יתרונות!).
אגב פתאום נגלה לי למה במשך מעל למאה שנים מאות ואלפי מטופלים שכבו על ספה כשהפסיכואנליטיקאי מוסתר מאחוריהם.. כי פרויד פשוט לא אהב שבוהים בו בזמן הטיפול! מעניין אם הטיעון שכך המטפל לא צובע את חווית ההעברה היא פשוט רציונליזציה לחוסר הנוחות הבינאישי של פרויד.
פרויד ממשיך עם חוק היסוד - שיתוף באסוציאציות חופשיות, ומבהיר מתי על המטפל לפרש! פה אני מסכים לחלוטין – רק אחרי חיבור, רפורט (ברית טיפולית), ושיעלה מתוך הקשר של הבנה אמפתית. אישית אני יכול להגיד שהיו לי רגעים כשהברית חלשה ומתוך לחץ שלפתי פירושים, שלא הועילו.. בכל אופן, נהניתי לקרוא את המאמר. הוא העלה בי המון אסוציאציות, ומגוון של רגשות שונים. יש בו חלקים שמעוררים התפעלות ויראת כבוד, וחלקים שמעלים חיוך וחיבה. יש עקרונות וכללים שמחזיקים בחוזקה עד היום, ויש שגם בזמנו היו בסימן שאלה.